נחל ציפורי וטחנות הקמח

נחל ציפורי 

טחנת הנזירים נבנתה בתקופה העות'מאנית. שמה של הטחנה ניתן לה מהנזירים הכרמליטים להם הייתה שייכת מאז אמצע המאה ה-19. הטחנה פעלה עד ראשית המאה ה- 20 בכוח מימיו השופעים של מעיין עין יבקע, השוכן 2 ק"מ מזרחית לטחנה. מי המעיין הגיעו באמצעות אמת מים בנויה אל ארובה במפלס העליון של הטחנה ובכוח נפילת המים הונעו אבני הריחיים הכבדות שטחנו את הקמח. המים זרמו במעברים תת קרקעיים בחזרה אל אפיק הנחל.

הנזירים הכרמליטים החכירו את הטחנה לכל המרבה במחיר. הם קנו אותה כהשקעה כלכלית, והיא היתה לאחד ממקורות ההכנסה של המנזר. מכל הסביבה היו מגיעים למקום כפריים לטחון את החיטה- הטחנה שימשה כמקום מפגש לתושבים אשר חיו לאורכו של הנחל ונהנו משפעת מימיו. 

לאחר שנכנסו לשימוש טחנות קמח מודרניות המופעלות ע"י דיזל, ננטשה הטחנה ובמשך שנים הוזנחה ושימשה כדיר לחזירים, כבשים ועיזים.

כיום המקום עדיין שייך לכנסייה הקתולית.

טחנת הקמח "ראס עלי" או גבעת עליל, נמצאת סמוך לכפר ראס עלי. "טחנת עליל" הייתה הגבוהה ביותר בארץ ישראל 12,500 מטרים גובה בשני מפלסים, הספקה היה גבוה יותר מכל טחנת קמח בארץ. היא בנויה משתי קומות, שיצרו שתי טחנות קמח, אחת מעל השנייה.

הטחנות פעלו מראשית תקופת השלטון הטורקי (עותומאני) בארץ ישראל בין השנים 1516 עד 1917. טחנות הקמח קבלו את מימיהם ממעיין "עין יבקע" וזרמו בגרוויטציה באמת מים, שאורכה כשלושה ק"מ עד לטחנת עליל.

שתי הטחנות (בשתי הקומות), נסגרו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כשלא יכלו לעמוד בתחרות הטחנות המודרניות. הטחנה העליונה הייתה בשימוש עד שנות ה-30 של המאה ה-20, והתחתונה פעלה עד שנת 1946.